יואב רובינשטיין נ' סגמן -זיו חב` לבנין והשקעות בע"מ ואח'

פסק דין

1.מונחת בפני בקשתו של בעל תפקיד בהליכי חדלות פרעון, להטיל על בעלי שליטה לשעבר בחברה פרטית אחריות אישית וחובת השבה, על פי סעיף 374 לפקודת החברות. זאת, בגין שורה של עסקאות מכר, לגביהן נטען כי העבירו הלכה למעשה נכסים של החברה לחברות קשורות, במחיר הנופל בהרבה ממחיר השוק.

כמו כן, עולה טענה בעניין ערבוב לא ראוי בין החברה בפירוק לחברת הבת שלה, בה לפי הטענה היו המשיבים נושים באורח אישי, בגין הלוואות בעלים. המשיבים מתנגדים לבקשה, בין היתר, נוכח טענתם כי:

מדובר היה בנכסים שאינם אטרקטיביים וקשה היה למצוא להם קונה;

זכותם היתה להחליט על סגירה הלכה למעשה של החברה וחלוקת נכסיה, באשר באותה עת לשיטתם לא חבה החברה דבר לנושים חיצוניים, ובעיקר לא לחברת רובינשטיין, אשר ביקשה וקיבלה מאוחר יותר את פירוק החברה.

כמו כן עלו טיעונים נוספים, הכל כפי שיפורט בהחלטתי זו.

טרם אגש להכרעה לגופו של עניין, מן הראוי להוסיף ולהעיר; אין חולק כי נפלה שגגה בטיעוניו הראשונים של המפרק, וזאת בכל הנוגע למכר מגרש אשר היה בבעלות החברה. בעניין זה, הכיר המפרק בטעותו וביקש, במסגרת כתב התשובה, למחוק את הסעיפים הנוגעים לאותו מגרש מן הבקשה, תוך שהוא מודה הלכה למעשה כי המחיר בו נמכר חלק המגרש אשר היה שייך לחברה אינו עילה להפעלת סעיף 374. לבקשה זו, מטבעם של דברים, לא היתה כל מניעה מלהיעתר, אלא שספק גדול בעיני האם ראוי היה כי המשיבים ינסו לעשות שימוש בנקודה זו מעבר להסכמה למחוק אותם סעיפים, ולטעון כי בנפול הטענות בעניין המגרש (אשר ערכו היווה למעלה מ-50% מהסכום הראשוני בו נתבקש חיוב המשיבים), נופלת הבקשה כולה או למצער "ראוי לתת לכך משקל כבד" בעצם ההכרעה הכללית בבקשה.בכך, המשיבים נתפסו, הלכה למעשה לטעות. הבקשה המונחת בפני אינה בקשה לפי סעיף 373 לפקודת החברות; קרי – בקשה העותרת לסעד כללי וחמור, אשר אינו זהה בהכרח לסך הנכסים בהם נעשו פעולות שלא כדין. לו אכן עסקינן היה בבקשה לקבוע כי עסקי החברה, כמכלול, נוהלו בתרמית, הרי שהיה אף היה מקום להתייחס לשאלה, מה משקל הפעולות הבלתי ראויות יחסית לכלל נכסיה ועסקיה של החברה. אלא, שבנסיבות המקרה אין עסקינן בבקשה כללית שכזו, אלא אך לשימוש בסעיף 374 לפקודת החברות, וזאת במסגרת בקשת השבה של שוויין של טובות הנאה או נכסים שנלקחו מן החברה "שלא כהוגן".

נקל לראות, כי כאשר בסעד זה עסקינן, אין עצם היכולת לעשות בו שימוש נגזרת מן השאלה, האם נעשה שימוש אסור בכל או רוב נכסי החברה, או שמא רק בנכס בודד וצדדי יחסית: כך או אחרת, מוגבל הסעד נשוא הסעיף למה שנלקח, הא ותו-לא. לאור האמור לעיל, לא מצאתי כל טעם בבקשת המשיבים לגזור מויתור המפרק על הטענות בעניין המגרש משמעות מקיפה כלשהי. אכן, בכך נגרע מן הבקשה יותר ממחצית הסכום הראשוני שכללה (ואין לי אלא לשבח את המפרק על כך כי, בהגינותו, ביקש למחוק את הסעיפים דנן ברגע בו הובהרה לו טעותו, וזאת להבדיל מן ההתנהלות השגורה מדי במקומותנו, בהם עומדים בעלי דין על סעדים שהוכחו כמיותרים עד לרגע האחרון, ולו במטרה להקשות על הצד שכנגד). אלא, שיגעתי ולא מצאתי הכיצד יש בכך כדי להצדיק ולתמוך בבקשה למחוק את יתר הסעיפים, שעניינם נכסים אחרים, או להשפיע בדרך כלשהי על הפסיקה בשאלה, האם במכירתם נעשה מעשה או הופקה טובת הנאה "שלא כהוגן", אם לאו.

משהגענו לכאן, מן הראוי לפסוק בבקשה לגופה.

עניין לנו, כאמור, בבקשה לפי סעיף 374 לפקודת החברות, ועניינה דרישת השבה; השבת הפרשי ערך של נכסים אשר נמכרו לבעלי השליטה, או ליתר דיוק לחברות קשורות שבבעלות בעלי השליטה, וזאת במחירים הנראים נמוכים מאד לכאורה, וכאשר אין חולק כי המכר לא לווה בהערכת שמאי כלשהי ב"זמן אמת". ראש וראשונה, מן הראוי לדון בטענה הכללית של המשיבים, לפיה אין בנסיבות המקרה תחולה כלשהי לסעיף 374, וזאת הן משום:

הנכסים נמכרו ל"צדדים שלישיים" (באשר יש להבדיל בין ישותם המשפטית הפרטית לבין החברות שבבעלותם, להן ישות משפטית נפרדת).

כיוון שהלכה למעשה, יש להבדיל בין נטילה אסורה, לבין מכר במחיר מופחת.

4.המשיבים, לא דקו פורתא, בשתי הטענות.

אשר לטענה הראשונה (סעיף 3 א.) - הלכה פסוקה היא מזה שנים רבות, כי בכל הנוגע להפקת טובת הנאה שלא כדין, הרי אין נפקא מינא, אם נעשית הנטילה באורח ישיר לכיסו של בעל השליטה או בעל המניות, או שמא בעקיפין, באמצעות קרוב משפחה או חברה קשורה. אכן, אין באמור לעיל כדי לבטל את המושכלה, כי לגופים אלו ישות משפטית נפרדת.

כך למשל, כאשר נקבע, כבר לפני שני עשורים, כי סכומים שהועברו מחברה שלא כדין לאשת מנהל או דירקטור, דינם כסכומים שהועברו שלא כדין אליו עצמו, הרי בוודאי שלא נתכוונה הפסיקה לבטל את ישותה המשפטית העצמאית של אשת הדירקטור; אלא, שלצד זאת ביטאה הפסיקה את המושכלה היסודית, כי אשתו של בעל שליטה אינה "צד זר", וכי בעל השליטה עצמו נהנה, במישרין או בעקיפין, מסכומים שהועברו אליה – קל וחומר מקום בו הם מנהלים משק בית משותף, והסכום שנלקח שלא כדין מושקע בבית המגורים המשותף.

דין דומה חל, בשינויים המחויבים, על חברה קשורה המצויה בבעלותו המלאה של אותו בעל מניות או מנהל.לא זו בלבד, שאין כל צורך להכביר מילים כי רווח וצבירת נכסים של חברה נשלטת, הינו בבירור אף רווח של בעלי מניותיה, הזוכים לכך כי הגוף שבניהולם יהיה רווחי יותר ובעל נכסים מרובים יותר, אלא שמציאות החיים המודרנית מלמדת, כי אנשי עסקים נוהגים לפעול, לעיתים קרובות, תחת חסותן של שלל ישויות משפטיות, המשרתות את מטרותיהם בדרכים שונות. הדברים מקבלים משנה תוקף, נוכח הקלות היתרה בה ניתן כיום לרשום ולשרשר חברות, כולל חברות שמקום מושבן בחו"ל; הדבר מבהיר היטב את הצורך בהלכה המתייחסת לשאלת הפקת טובות ההנאה באורח מהותי, של זיהוי הנהנים מן הפעולה הפסולה במובן הרחב, ולא רק במובן הצר והפורמלי של הישות המשפטית הקונקרטית שתחתיה נעשתה הפעולה.

5.אותן הנמקות, הלכה למעשה חורצות אף את דינה של הטענה השניה (סעיף 3 ב.).הגדרתם של "טובת הנאה" או רווח, הינן ממילא רחבות ולא פורמליות, ועניינן כל פעולה אשר מקנה רווח ישיר או עקיף לבעלי המניות. לו עסקינן היה במכר נכסים לצד ג' "אמיתי", קרי, לכיס עושר שהינו זר לחלוטין למוכרים, אכן לא ניתן היה לגרוס כי מכר שכזה, אף אם הוא הפסדי, הינו בגדר "טובת הנאה". אלא, שלא כזה הוא המקרה דנן, בו תמורה המוזלת (אם אכן יעלה בידי המפרק להוכיח כי בתמורה מוזלת עסקינן) הועברה הלכה למעשה לכיס המקורב לזה של המוכרים. עולה, כי אמנם העובדה שהנכס יצא מכיס העושר של החברה בפירוק מהווה תנאי מקדמי להפעלת הסעיף, אלא שלשם קבלת הבקשה, רלוונטי דווקא הכיס אשר קיבל את ההטבה – האם ועד כמה הרוויח, באורח שאינו אפשרי בעסקה שבין צדדים זרים, ועד כמה הדבר קשור בקשר הדוק להיותו מקורב לבעלי המניות המוכרים, אשר עמדו הלכה למעשה (באורח מהותי) משני צידי המתרס של עסקת המכר, קרי: "self dealing".

6.הנקודה הנוספת, אשר מן הראוי להבהירה נוגעת אכן ל-Self dealing, קרי: החובות וההגבלות הנוגעות לאותו מצב דברים יחודי. מצב בו מתקיימת כביכול, עסקה, אלא שעניין לנו באורח מהותי במצב בו אותו צד עומד משני צידי המתרס, והלכה למעשה "מוכר לעצמו" (או לקרובו או חברה בשליטתו) נכסים של חברה המצויה בבעלותו. יחודו של מצב זה, והעובדה כי העקרונות והאיזונים הרגילים הקיימים במכר רגיל (בו חזקה על כל צד כי יפעל למקסם את תועלתו מן העסקה) הובהרו לא אחת בפסיקה, בין היתר כמצב המצדיק חקירה מעמיקה, ובמקרה הצורך אף הפעלת סנקציה, מקום בו הוכח כי הפעולה מנוגדת לדין, או קיפחה באורח לא הגון את נושי החברה המוכרת.

ראוי להדגיש; אין כלל גורף ורחב בדין, האוסר על "מכר עצמי". זאת ואף זאת; הדבר אינו אסור לחלוטין אף במצב בו החברה מצויה בקשיים ובעליה מעוניין למכור את נכסיה ולהפסיק באורח וולונטרי את פעילותה. אלא מאי? במצב כזה, חלות אמות מידה מחמירות שתפקידן למנוע ניצול לרעה של מצבים כאלו להברחת נכסים. קרי- מצב בו בעל השליטה מנצל את עובדת היותו מוכר וקונה גם יחד, ומזכה את עצמו, או חברות אחרות בבעלותו ברכש נכסים ב"מחיר מציאה", מסוג אשר לא יתכן ואינו הגיוני בשוק הפרטי. זאת ועוד; מן הראוי אף למנוע את האפשרות להסוות הברחה על-ידי "תשלום" שאינו אלא להלכה בלבד, סכום נמוך באורח בלתי סביר שאינו משנה את מהות הפעולה כהעברה שלא כדין.דברים אלו הוסברו בפירוט רב בפסק-הדין בפש"ר 261/97, אשכולי נ' ברקוביץ', ואין לי אלא לאמץ את האמור שם כחלק בלתי נפרד אף מהחלטתי זו. בקצירת האומר, אחזור ואזכיר. אף כי אין איסור על בעל השליטה למכור את נכסי החברה לעצמו, הרי מקום בו הוא עושה זאת, חלה עליו חובה להוכיח כי עשה זאת ברמה גבוהה של הגינות, והקפדה כי המכר יערך בתנאי השוק. זאת, באורח אשר מקביל מבחינה מסויימת לדוקטרינת ה-Entire fairness המקובלת במשפט האמריקאי.

חלק בלתי נפרד מחובה זו, הינה חובתו של מוכר כזה לשמור תיעוד ראוי, כולל, ובעיקר החובה להעזר בהערכת שמאי, אשר יוכיחו הלכה למעשה את הגינות העסקה. כבר כאן אעיר, כי המשיבים שבפני לא עמדו בכך, באשר אין חולק שלא המציאו וכנראה לא ביקשו חוות-דעת שמאית כלשהי טרם מכר הנכסים לחברות בשליטתם. אינני נכונה ליחס משקל כלשהו לטענה הלקונית, שהועלתה אך בשלב מאוחר מאד ובלא כל תיעוד, כי "נעזרו בחבר" (עלום) לצורך קביעת שווי הנכסים. למותר לציין, כי קיומו, שלא לדבר על הסמכתו של החבר דנן לקביעת שווי נכסים לא הוברר כלל.